אין בעיה מדומה הכל אמת 

בחיי היומיום ושיגרת החיים , האם שאלנו את עצמנו פעם, אם אנחנו באמת מקשיבים לילדינו? בואו נחשוב לרגע, האמנם אנחנו באמת מתיחסים לכל פנייה/ בעיה שילדנו משתפים אותנו? נותנים בה את המחשבה? מנסים להגיע לעומקה? או פותרים את העניין באמירת משפט שברוב המקרים אין בו פיתרון ממשי.

חשוב מאוד שנדע שזו הסיבה שילדנו לא ירצה לחזור, לשתף ולחלוק איתנו את בעיותיו . הרי בלאו הכי הן לא זוכות להתייחסות ראוייה. ילדים מתייחסים לכל דבר בקיצוניות, ועל-כן, כשילד מרגיש אי נוחות, חוסר תשומת לב, או קושי כלשהו -הדרך שלו ל"אותת" לנו, ההורים, יכולה להתבטא במספר דרכים: תלונות על מיחושים פיזיולוגיים או ע"י שינוי דפוסי התנהגות ?אלימות , הידרדרות בלימודים התפרצות מילוליות ופיזית או לחלופין היסתגרות בתוך עצמו.

אז איך בכל זאת נזהה כי אכן קיימת בעיה המצריכה התייחסות אמיתית.

אנחנו ההורים לרוב מתיחסים לתופעות אלה כדבר שולי שיחלוף ומעניקים פיתרונות זמניים לבעיות קיימות וממשיות. אנחנו לא ממש מנסים להבין את המצוקה הממשית שילדנו חוווים. בכדי להגיע לשורש הבעיה עלינו לנהוג במס' דרכים:

? יש לזמן את הילד לשיחה ולהקשיב לו הקשבה מלאה מבלי להפסיקו בזמן
היתבטאותו .
? את השיחה הראשונית יש לקיים אחד על אחד ללא משתתפים חיצוניים (אחים,
חברים, גננת/מורה).
? יש להתבונן על דבריו מזווית ראיית גילו הכרונולוגי. כשילד בן 5 מתמודד עם
קונפליקט בין חבריו עבורו זו באמת "טרגדיה".
? יש לנסות ולפתח את השיחה לכיוונים שונים בחייו של הילד, דהיינו,
הבעיה לעיתים היא סימפתום ולא גורם.
? אל לנו לומר אמירות שיפוטיות המעמידות את הילד בביקורת ובעמדת אשם.


השלב הבא, לאחר ההקשבה היא לנסות ולמצוא את הדרך לפיתרון ממשי שיספק את ילדנו ויגרום לו תחושה של ביטחון, תמיכה, הבנה ושהוא בעיקר אינו לבד בהתמודדות! עלינו להשריש בהבנתו כדרך לראיית חיים כי במהלך חיינו קיימים קשיים שעלינו להתמודד. אי הצלחה אינה כישלון, היא בעיקר קושי שעלינו ללמוד ממנו ובעיקר לצמוח. ילדים מתרגמים אי-הצלחה לכישלון אישי ההופכת להיות חלק משמעותי מהדימוי העצמי וממעמדם בחברה.

אז איך בכל זאת ניגש לפיתרון בעיה תוך העברת מסרים חיובייםומלמדים?

אחד הפיתרונות המומלצים הוא יצירת "הסכם פעולה" בין ההורים לילד כחלק מתהליך לשינוי ופיתרון הבעיה. הסכם כשמו כן הוא. הוא מחייב את שני הצדדים. לעולם אל תדרשו קיום חלקו של ילדכם בהסכם - אך אתם לעומת זאת אינכם מקיימים אותו!

בשלב הראשון, הסכם הפעולה חייב להיקבע ע"י שני הצדדים, ללא מניפולטיביות מצד ההורה. שיתופו של הילד בקביעת פעולות בהסכם ייצור מערכת אמון מלאה עם ההורים ויעניק לו תחושה של בגרות, אחריות ושוויון.

פעולות בהסכם צריכות להיות קשורות לבעייה בעקפין או במישרין, אם זה מאפשר כך. אין הפעולות מדברות על פיתרון או תוצאה סופית אלה שלב אחד עד שניים קדימה. המסר העיקרי בבניית שלבי ההסכם הוא שאין פתרונות "אינסטנט" לעיתים פתרון בעיה הוא תהליך ממשוך רב-שלבים.

בשלב השני חלק מפעולות ההסכם צריכות להיות פעולות יזומות הנראות לעין המשקפות את הצלחתו של הילד. החצנת החיזוקים המהווים הוכחה לקיום התחייבותו של הילד בהסכם, מחזקים את מעמדו ע"י הסביבה הנחשפת להצלחותיו לדוגמא: לוח המציין הצלחות ע"י מדבקות חייכנים או קישוט מבריק ונוצץ, ייצור עניין של דיירי הבית וחברים ומתן חיזוקים.


הקפידו להיות קשובים לילדכם. זכרו! אין בעיה מדומה הכל אמת!